מדינת ישראל נ' אלי ורוני רודא בע"מ

החלטה

1.בפני שתי בקשות רשות ערעור, שאוחדו, על החלטות בימ"ש השלום בבאר שבע (כב' השופטת מ. וולפסון) בהן נדחתה בקשת המדינה (המבקשת) לדחות על הסף, מחמת התיישנות, את שתי התביעות שהוגשו נגדה (בנפרד) על ידי המשיבים.

התובעים בשתי התביעות (המשיבים) תבעו את המדינה לפצותם בגין נזקים נטענים שנגרמו לשטחי העיבוד החקלאיים שלהם בשנים 2001-2003 כתוצאה ממדיניות "השמים הסגורים" שמנעה כניסת עובדים זרים בתחום החקלאות באותן השנים.

התביעה האחת הוגשה ביום 21.12.10 והתביעה השנייה הוגשה ביום 2.1.11 – כאשר העילה הנטענת בשתי התביעות מתייחסת להיתרי העסקת עובדים זרים שהוצאו מלכתחילה לתובעים בשנים 2001-2002 ואשר המדינה מנעה את יישומם (והדברים פורטו בפסה"ד בבג"ץ 5013/02).

בבקשות הדחייה על הסף נטען על ידי המדינה כי גם אם נניח כנכונות את כל העובדות הנטענות בכתב התביעה – הרי שמדובר בעילות תביעה ובהיקפי נזק נטענים שנתבררו לתובעים לכל המאוחר ביוני 2002 (מועד עריכת חווה"ד של השמאי עליהן נסמכות התביעות).

עפ"י הנטען בתביעה עילת התביעה (דהיינו – מדיניות ה"שמים הסגורים" שננקטה על ידי הממשלה) נוצרה במהלך השנים 2001 ו- 2002.

2.בית המשפט קמא דחה הבקשה בנימוק העיקרי כי בנסיבות העניין חלה הוראת סעיף 89 (2) לפקנ"ז, אשר מכוחה, כך נקבע, תימנה תקופת ההתיישנות כחלוף 10 שנים מיום גילוי הנזק.

נכתב בהחלטה כי "הנזק התגלה בתאריך הביקור של השמאי ביוני 2002, ולא מיד עם קבלת ההחלטות הממשלתיות בשנת 2001... לכן התובע זכאי ליהנות מהחלופה הנוחה ביותר מבחינתו שהיא מניין 10 שנים מיוני 2002 מועד ביקור השמאי הראשון".

לטענת המבקשת, גילה ביהמ"ש קמא פנים שלא כהלכה בפרשנותו את הוראת סעיף 89 (2) לפקנ"ז.

המשיבים כנגדה תומכים בפרשנות ההחלטה קמא את הוראת אותו הסעיף.

3.לאחר בחינת ההחלטות קמא, בקשת רשות הערעור ותגובת המשיבים על נספחיהם – מוצא אני כי אמנם שגה ביהמ"ש קמא בפירושו את סעיף 89 (2) לפקנ"ז ובדרך בה החיל פרשנות

זו בענייננו. הוראתו של סעיף 89 (2) בוארה בע"א 220/84 פד"י מ (1) 528, 531, כדלהלן:

"הוראת הסייפא של סעיף 89 (ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות ה"רגילה" של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית.

מטרתה הייתה לקבוע "מחסום אחרון וסופי" (כלשונו של השופט אריאל בערכאה הראשונה) להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה בשל עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום ארוע הנזק".

והדברים שבו ונתאשרו, בין היתר, בע"א 1254/99 פד"י נד' (2) 535, 542 ולאחרונה בע"א 9292/07 תקדין עליון 2010 (1) 2039.

בהחלטות קמא, נשוא בקשות אלה, פירש בימ"ש השלום את הוראת סעיף 89 (2) לפקנ"ז כאילו יצרו תקופת התיישנות חלופית או עצמאית של 10 שנים – ובכך שגה בקובעו כי על אף חלוף שבע השנים חוסות התובענות דנן תחת תקופת התיישנות חלופית של 10 שנים.

4.בפיסקה אחרת בהחלטות קמא קבע ביהמ"ש כי על אף שהתביעות היו לפיצוי בגין השנים 2001-2003 (שהתיישנו כאמור בעת הגשתן) ניתן למצוא בחוות דעת שמאית שצורפה להן התייחסות נרמזת גם לתקופות מאוחרות יותר.

לאור זאת, התיר ביהמ"ש קמא לתובעים (המשיבים) להגיש בקשות לתיקון כתבי התביעה באופן בו תורחב התביעה מעבר לתקופת השנים שנתבעה.

גם בכך טעה בית המשפט.

עיון בכתבי התביעה, כפי שהוגשו, מלמד כי התובעים כיוונו ומיקדו תביעתם באופן מפורש לנזקים נטענים הנסמכים לטענתם על חוו"ד השמאי וזאת בהתייחס לשנים 2001-2003 (שהתביעה בגינם התיישנה כאמור) – ולשנים אלה בלבד.